<h1>ספר הנייר הלכ' פסח</h1>
<h2>דף ב.</h2>
והיה לעת ערב יהיה אור. ת"ר ושמרתם את היום הזה לדורותיכם שמרוהו מלפניו מאור ארבעה עשר, מכאן אמרו חכמים אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר דווקא ולא לאורה אחרת. ובזמן שאין בני אדם מצויין בשוקא וקודם שישב לאכול פן ישכח, ואל ישב ללמוד פן ישכח עד אחר בדיקה, ויקח נר אחד וילך למקום הנמצא שם חמץ ויברך בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וציונו על ביעור חמץ. ויקח הפתיתין וחתיכות הלחם ויתן בכלי חרס או עץ וילך בדופני ובזויות הבית ובכל מקום שרגיל להשתמש בו חמץ, או במקום שרגיל השמש לילך להביא לצורך הסעודה כשהם יושבין על השלחן, כמו בית אוצרות היין והשכר שמסתפק ממנו, ובית המלח ובית השעוה ובית העצים ובית הדגים אף הגדולים שלנו דכקטנים שלהם דמי, ובית הפירות. זה הכלל כל מקום שספק, אם הכניס בו חמץ אם לא, צריך בדיקה. ובוודאי שלא הכניס בו חמץ, כגון חורי בתים העליונים והתחתונים מאד וכיוצא בהם, אין צריך בדיקה.
<h2>דף ד.</h2>
הגהה. והכל נאמנין על בדיקת חמץ ואפילו נשים לפי שהוא מדרבנן. ה"ג. שח בין בדיקה בנר לחבירו באמצע הבדיקה צריך לברך וא"כ אסור לדבר כלל באמצע הבדיקה. ה"ג. מוכר אדם חמצו לגוי ולקנותו אחר הפסח ובלבד שלא יתנה. תנא גאון.
<h2>דף ה:</h2>
הגהה. נופך. חמץ של ישראל בכל מקום שהוא, בין טמון בין גלוי בבית ישראל או בבית הגוי הרי עובר בבל יראה. וחמץ של הקדש או של גוי אפילו הוא עמו בבית אינו עובר, אבל יעשה מחיצה שלא יראנו, או כופה עליו כלי בשל גוי, ושל הקדש אין צריך. גוי שהפקיד חמץ אצל ישראל ועומד באחריותו של ישראל חייב לבערו. ואם לא קיבל עליו אחריות מותר לקיימו ולאכלו אחר הפסח שברשות הגוי עומד. ואם הגוי אלם אע"פ שלא קבל אחריות עליו חייב לבערו.
<h2>דף ו.</h2>
והמוציא חמץ בי"ט בתוך ביתו ולא בטלו קודם הרגל שורפו ברגל תחת תבשילו שיראה השריפה קצת לצורך י"ט ואם בטלו כופה עליו כלי עד לילה ראשונה מחול המועד. הגהה. ואסור בין באכילה בין בהנאה וחמץ שחרכו או נעשה פחם מותר להנות ממנו אף ביום טוב עצמו, וכן הלכה.
דורשין בהלכות פסח קודם הפסח שלשים יום. הנכנס בספינה או יוצא לדרך קודם הפסח שלשים יום ומניח ביתו יחידו שאין דר בה שיוכל לבער החמץ קודם הפסח, אם יצא קודם הפסח ל' יום חייב לבער, יתר מל' יום אין זקוק לבער, וכשאין דעתו לחזור בפסח, אבל אם דעתו לחזור בפסח, אפילו מראש השנה חייב לבער, שמא יבא בפסח ויעבור עליו.
<h2>דף ח.</h2>
חור שבין אדם לחבירו במקום הרגיל להשתמש בו, זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת, ובין יהודי לארמאי אין צריך בדיקה, חמץ שנפלה עליו מפולת צריך לחפש אחריו עד ג' טפחים. אחר אשר בדק וחפש בכל מקומות החיוב, ויוציא החתיכות מן הכלי וימנה החתיכות באר היטב ויתנם בכלי ויכסנו ויצניענו שאם לא ימצא למחר החשבון צריך לחזור ולבדוק בלא ברכה. ויאמר בקול רם, כל חמירא דאיתא בהדי דירה דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ולא ידענא ביה לבטיל ולהוי כעפרא. אלו דברי ה"ג.
<h2>דף י:</h2>
לא בדק בלילה יבדוק בשחרית לא בדק בשחרית יבדוק בשעת הביעור שעה שישית. לא בדק בשעה שישית יבדוק תוך המועד, והוא עד אחר הרגל. לא בדק אחר הרגל יבער מה שימצא מחמץ מקודם הפסח במוצאו אותו.
<h2>דף יא:</h2>
והאוכל חמץ משש שעות ולמעלה לוקה מדברי תורה. ובשעה שישית לוקה מדברי סופרים, ומלאכה אסורה בכל מקום מחצי היום ולמעלה אף לגמור אם התחיל, ולהתחיל בתחלה שום מלאכה אסור אף בשחרית. ומשש ולמעלה חמץ בעין גם ע"י תערובת, כגון כותח הבבלי ושכר המדי, וכיוצא בהן באזהרה. ובפסח חמץ בעין בכרת, וע"י תערובת או חמץ נוקשה, רור בלעז, שאינו ראוי לאכילה, הרי הוא בלאו. קודם שיגיע שעת הביעור והוא ו' שעות יוציא מביתו כל כלים אשר נשתמש בהן חמץ אם לא הוגעלו טרם הגיע העת והעונה. הגהה. וגופו של חמץ אסור ליתן לא לבהמה ולא לשום אדם.
<h2>דף יג.</h2>
ופקדון של חמץ שהופקד אצלו והוא מישראל מוכרו לגוים מד' שעות ולמעלה או ישרפנו, ואם הוא של גוי, אם קבל עליו אחריות חייב לבערו דכשלו דמי, ואינו חייב באחריותו לא מחייב לבעורי אלא מצניעו במקום המצונע. והבא בדרך ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם קודם ו' שעות מבטלו בלבו, אחר ו' שעות אינו יכול לבטלו וכבר עבר עליו בבל יראה. והלכה כר' יהודה דא' אין ביעור חמץ אלא שריפה.
<h2>דף כא.</h2>
שלים ארבע שעות יאסוף כל החמץ הנמצא בבית במקום אחד, ויביא הפרוסות של לילה שהצניע, ויראה ויביא בחשבון שאם יחסר צריך לחזור ולבדוק בלא ברכה, ויקח הכל ויתננו באש וישרפנו. והר"ר ברוך חיים היה עושה לו מדורה לבדו ולא היה שופת עליו קדרה ולא שום דבר. ושורפה בלא ברכה כי יש טועים ומברכין על ביעור חמץ עתה, ואין לברך רק בלילה. רק יאמר הכי, כל חמירא דאיתיה בהדא דירה דחמיתיה ודלא חמיתיה דביערתיה ודלא ביערתיה ליבטיל וליהוי כעפרא. ואי משכח מיני' מכאן ואילך אינו עובר עליו.
<h2>דף ל.</h2>
וקדירות של חרס והנפה טמיש והכפות ברוטייל בלעז, מצניען עד אחר הפסח דאין הלכה כרב דאמר ישברו. ואו' רבי' יהודה כי בפסח נותן טעם לפגם מותר. וחמץ בפסח במשהו, והני מילי בדבר לח ממים או שאר משקין שמתערב, אבל ביבש כמו על מליח וצלי או במצה אפויה נוטל מקומו ודיו. וחטה שנמצאת בעופות בערב פסח במליח או בצלי מותר בס' בלא נטילה מקום. ובפסח אם נמצאת בבשר מבושלת אסורה במשהו, ואם נמצאת בצלי אף על מצה אפויה או' רב אלפס דחטה אינה מפעפעת בלא משקה. אמנם רב צמח צדק או' דבנטילת מקום יש להתירה. וקצת רבני צרפת חולקין על זה ואילו אוסרין ואלו מתירין.
<h2>דף ל:</h2>
אחר כן יכינו לסעוד טרם יעברו ארבע שעות הנקרא שליש היום, ויסעדו צרכם לפי היום. אחר הסעודה יביא הכלים, אף אותם שאכל בהם מיד חמץ, ויגעילם במים רותחים כי אין חשש מאיסור בן יומו רק בכלים הבלועים מאיסור נבילה או בשר בחלב, אבל אילו שאין בלועים רק מחמץ שהוא עדיין היתר עד שעה שישית יכול להגעיל אף בן יומו. אבל אחר הביעור אל יגעיל רק אותם שאינם בן יומו, ואין זה ביטול אסור לכתחילה שהרי אין לו הנאה מן המים הנפלט בהם האיסור. הגהה. ונכון שלא להגעיל כלי בן יומא הנבלע מאיסור אם לא שיהא במים ששים מן האיסור הנפלט, שהרי המים נאסרין מפליטת האיסור וחוזרין ונבלעים בכלי הנגעל, אבל אינן בן יומו אין צריך ששים כי נותן טעם לפגם הוא. וכלי שאינו בן יומו מותר להגעילו בכלי כשר, והמצריכים כלי אחר חומרא הוא, ושיעור בן יומו הוא מעת לעת. הגהה. אומר הר"ר אליעזר ממיץ דכל איסורין שבתורה אם נבלע האיסור במקצת הכלי שאין צריך להגעיל אלא במקום בליעתו, וא"כ אותו מכתש הנקרא פייטיל בלע"ז ויש בראשו גלוסטרא, מגעיל שני הראשים ואמצעיתו רק ע"י עירוי בכלי שני ובלבד שיגררנו וידיחנו היטב קודם.
והיה ביום י"ג, יאסוף כליו הצריכין, כגון קערות שאינן של חרס, וכפות, השפודין והאסכלאות, וכל הכלים אשר נשתמש בהו חמץ, ויתן יורה גדולה על האש, ואף היא בת יומא, וכבשלה היטב יעבירם על פני המים המרותחים כל אחד לבדו, ויזהר שיעביר כל אחד ברתיחת המים, ואם ניצטננו המים ימתין עד שיעלו הרתיחות ואז יעבירם, ובצאתם מן המים רותחים ישפוך מיד מים צוננים. והיורה הגדולה ינער המים בעץ, או בבקעת, כדי שיגיעו המים הרותחין על דופני ושולי היורה אשר הגעיל בה, ויעבירנה מעל האש וישפוך המים הרותחין על דופני ושולי היורה אשר הגעיל בה, ויעבירנה מעל האש וישפוך המים ממנה בעודם חמים, ויתן בתוכה מים קרים לנגבה. וסכינים בין גדולים בין קטנים מעביר חלודתם ועושה אותם כעין חדשים, אלמוריא בלעז, ולאחר מגעילן ברותחין, ואם הם כל כך גדולים שאין יכולין ליכנס ביורה מגעילין הסכין תחילה ואחר נועצו בקרקע, ואחר נותן המים הרותחים מראש ועד סופו מכלי ראשון והלאה זורק עליו מים ואל יערה בכלי אחר. ואם הם חדשים ממש אין צריך רק טבילה. ובית חרוסת מורטייר בלעז, אם הוא של אבן יסתינו, פיקייר בלעז, ואחר יגעיל בתוכו ועל גבי מים רותחים בכלי ראשון. ואם הוא של עץ צריך לקלפו ביד האומן שיעשהו כמין חדש ואחר יגעילנו. ובכל כלי עץ שנסדק אין מגעילין אותו. ובית שאור, הוא כלי שנותנים בו השאור כשהורם מן העיסה ושוהה שם תמיד, אין לו תקנה עד אחר הפסח. וכן בית חרוסת, שלשא בלעז, שעומד שם תמיד כשהוציאוה מן המכתשת אל יגעילנה. ועריבה גוררה היטב שלא ישאר כזית במקום אחד אם לא נסדקה. וגדולי צרפת אומרים שיסירנה מן הבית, או יצניענה במקום שלא יראנה כל הימים האסורים.
דורשי חמורות אומרים כי מאני דקוניא, פלומייץ בלעז, שהם אסורים בפסח דווקא כשהתוך מזכוכית, אבל כשהוא מעופרת מותרים בהגעלה דשיעי ולא בלעי, אמנם האלפסי אוסר הכל. והשלחן צריך לגוררן היטב ובמים קרים ידיחנו ודי לו. וכן התיבה שנותנין בו הלחם חם כל ימות השנה יגררנה היטב, ובסדקי הדפין, וירחצם במים. וכלי זכוכית אסור להשתמש בו בפסח אם לא שהצניעו מפסח לפסח בלא שום תשמיש בחול. כל הכלים שאמרנו שמגעילים צריך שיגררם וידיחם רק בחם קודם הגעלה.
ישראל שהרהין חמץ אצל הגוי, אם הקנה לו מעכשיו שאם לא יבא ליום פלוני שיהא שלו, הרי הוא ברשות הגוי ומותר לאחר הפסח, והוא שיהא אותו יום קודם הפסח, ואם לא אמר מעכשיו אחר הפסח אסור בהנאה, דהרי הוא כשל ישראל. ישראל וגוי שהיו באין בספינה, אומר ישראל לגוי הרי חמצי נתון לך, או מכור לך, וחוזר ולוקחו אחר הפסח, ובלבד שלא יתנה. נופך.
<h2>דף לה.</h2>
ואילו הן המינין שאדם יוצא בהן ידי חובתו ממצה, חיטים ושעורין וכוסמין, איישפייטא בלעז, שבולת שועל, ציוורא בלעז, ושיפון, שיגלא, באילו חמשת המינים יוצא. המוקדם מוקדם למצוה, אבל לא באורז ודוחן ושאר מיני קטנית, אם הוא מעורב טוב לבערן, אבל מינין אחרים הנאכלים בתורת לחם יוצאין. והיה ביום בא עת הטחינה צריך שיהא שם ישראל מעת צאת מן הבית עד באו שמה לשמרו מכל חשש חמץ, ויבדוק הריחים תחלה, ובגד ישים בעריבה המקבלת הקמח, וגם השק שיניח שם הקמח צריך שיהא נרחץ במים חמין. הגהה. נופך. ובחמשת מיני דגן אילו אם לשו במי פירות בלבד בלא מים כלל אינם באים לידי חימוץ, אלא אפי' הניחם כל היום עד שנתפח כל הבצק הרי זה מותר באכילה שאין מי פירות מחמיצין. ומי פירות הן כגון יין דבש וזית ותפוחים ומי רימונים וכיוצא בהם והוא שלא יתערב בלישה שום מים בעולם, ואם נתערב בהם מים כלל הרי אילו מחמיצין. וכן מותר לבשל הדגן במי פירות, וכן בצק שלשו במי פירות, או קלשן בשמן על המחבת הרי זה מותר. העושה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בה טעם חיטים יוצא בה. יוצא בסולת נקייה ביותר אעפ"י שאינו לחם עוני. ואין יוצאין לא בפת מורסן ולא בפת סובין אבל הוא לש הקמח במורסן וסובין שלו. אין אדם יוצא במצה של איסור כגון של גזל או טבל או מעשר או תרומה. ואפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין גם כסהו בבגד עד שתהא כמו בצק שהחמיץ הרי זה מותר באכילה שאין זה חימוץ אלא סירחון. עכ"ל.
<h2>דף לה:</h2>
וסעודה שלישית יעשנה מפירות. ורבי' יעקב היה עושה ממצה עשירה שנילושה מבצים בלא נגיעת מים והיה סועד סעודה שלישית. הגהה. לשון תשב"ץ. אבל מהרמנ"ע לא היה רוצה ללוש מצה בבצים, לפי ששאלו לרש"י עיסה שנילושה בבצים אם יכולים לאכלה בפסח, ולא אמר בה לא איסור ולא היתר, איסור לא אמר, לפי שמי פירות אינם מחמיצין, והיתר לא אמר בה, לפי שנופח במי בצים, לכך אמר מהרמנ"ע שטוב ליקח מי תפוחים או אגסים וללוש במימיהם, וכן היה רגיל לעשות.
<h2>דף לט:</h2>
אין שורין המורסן להאכילן לעופות אבל חולטן ברותחין, ולא ילעוס אדם חיטין ויתנם על גבי מכתו שמא יחמצינו. השיב רש"י על מיני אורז, הנקרא ריש בלעז, כי מותרין הם בפסח ואינו מחמשת המינין, ואף לדברי האומר שמבשלין אותו בארץ שגדל. ושאלתי את פי אנשי הארץ ואמרו לי כי ח"ו ואפי' נתבשל סתם כלי גוים אינן בני יומן.
<h2>דף מ.</h2>
הגהה. תשובת רבי' שלמה. גרגיר חטה שנמצא בתרנגולת בפסח והיא צלויה לא חיישינן לה להחמיר דהכי אמרינן בעופות הוי עיכול בכדי שתפול לאור ותשרף. ואנן קים לן דלא נפל במעיה לאחר שחיטה ושפיר ילפינן איסור מטומאה וליכא למיחש למידי, וכן הלכה. והר"ר ברוך חיים כתב וזה לשונו. מעשה בא לפני הגבור בחטה שנמצאת בירך של טלה שהיה שורה במים בפסח קודם המליחה וא"ר כי לכתחילה יש להזהר ולהדיח הבשר היטב כדי להרחיק, כי בדיעבד השרייה אינה בולעת רק לגבי דם. וכן היה נוהג רבי' יצחק ב"ר אברהם. וכשנמצאת חטה בפסח בעופות צלוים היה מתירם דפשיט ליה דחטה אינה מפעפעת, דאמרינן בכיצד צולין קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ואינו אוסר אלא במקום מגעו בלבד ואינו אוסר אלא כדי קליפה. וכן בהקומץ איתא רקיק שנגע ברקיק אינו אוסר אלא במקום שנגעו. גם כתב הר"ר יצחק מקורביי"ל בשם הקדוש מקינון. גם הוה עובדא בבית הר"ר אברהם מטרוי"ש שקיבל מאביו הר"ר מתתיה נכדו של רבי' מתתיה הגדול מאשכנז, והעיד כי היה מתיר בקליפה. ופעם אחת נמצא חיטה בעוף צלי לפניו על השולחן וקלף את מקומו ואכל. אמנם רבי' ברוך אסר בצלי והתיר במליחה. ורבי' פרץ החמיר בדבר לאסור. והמיימוני כתב וזה לשונו. תבשיל שנתבשל ונמצאו בו חיטין או שעורין אם נתבקעו הרי כל התבשיל אסור, ואם לא נתבקעו מוציאין אותן ושורפין אותו ואוכלין שאר כל התבשיל. וגם רבי' ברוך כתב בשם רבי' אליהו בזה הלשון. ונהרא נהרא ופשטיה.
וחביות שפעמים יש שנותנין עיסה בשולים לדבקו מותר היין בפסח לפי שנתבטל קודם הפסח. ובשר מליח שנמלח קודם הפסח ולא בדקו המלח מותר לאוכלו בפסח. ויש מחמירין בימים הראשונים ואין הדין עמהם. ועוד אם נמלח אווז בחורף וניתך לצורך הפסח מותר אף בלא בדיקה המלח, ואפילו המחבת בת יומו ונתבטל קודם, אבל בסתם יש מחמירין. ובוסר מדיך קודם הפסח זמן מרובה ועשאוהו בכלי בן יומו מותר, ואעפ"י שהמדוכה בלועה מחמץ. דבש ותאנים וענבים, ה"ג ורב אלפס מתירין לפי שאין בהן שום תיקון, אמנם קצת רבני צרפת החמירו. דגים מלוחים אף בפסח וגבינות רכים מקודם הפסח, רב אלפס מתיר בהדחה מאחר שאין רואין בהן חמץ. פולין ועדשים מיני קטנית, גאוני עולם הקדמונים אומרים דמותר לאוכלן כשנותנים במים חמין. אמנם רבני צרפת אסרו בכל עניין, גזירה אטו דגן מרוח שאנו רגילין לאכול ממנו ולעשות תבשיל. והמחמיר יבורך. פלאון ממצה אסור לעשות והעושיהו יש לקונסו, וכן נהגו גאוני צרפת. והסולת שרגילות הנשים לאפות ערב פסח כדי לעשות תבשיל לבניהם בפסח, נראה שאם נאפה בכלי היטב בתוך התנור דמותר, דלא גרע מלישת המצה, דכמו הן שוהין המים בקמח מעט. אמנם פירשו הצרפתים דיש להחמיר, שמא לא יאפינה יפה רק אם ירצה יעשה ממצה אפויה מפוררת. ובבית אבי הספר הזה היו אופין את הסולת ואומר כי באותה חומרא אין לחוש.
חסידים הראשונים נהגו מחרת שבת פורים להביא חיטין ולבררם מכל פסולת אחד אחד ומכל דבר חשש חמץ לשמרו מכל ליחלוחית חמץ, ואפילו מדלף דעביד טיף טיף, וכן אנו נזהרים עתה לאסור כל דגן שנפל עליו שום מים. הגהה. נופך. אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסחו שלא יבא עליו מים משנקצר כדי שלא יתחמץ. נופך.
<h2>דף מא.</h2>
הגהה. היכא דאיכא זקן או חולה שאינו יכול לאכול מצה נותנה בתבשיל או ביין במקום שנימוח ואין חוששין לחימוץ. ולטגן העיסה במחבת, מחמם המחבת תחילה עד שתתלבן, ואחר נותן השמן והעיסה ומטגן ומותר, אבל אם נתן העיסה ואחר הרתיח אסור, שיש לה פנאי להחמיץ, ה"ג. שדר רב כהן צדק.
<h2>דף מב.</h2>
הגהה. בין הערבים של שלשה עשר יצאו הנשים יהודיות ובידם כדי חרס חדשים, או כלי נחשת שהודחו והוגררו בחול היטב פנימי וחיצון, ויצאו אל בית השואבה וישאבו מים לצורך המצות וישאום בבית ויתנום במקום המוצנע כפי אשר יוכל, ויכסם היטב שלא יתגלו. וגויה השואבת מים כשרים ללוש המצות, אמנם לצורך מצות דמצוה צריך שאיבה על ידי יהודי ולשם מצוה. וזמן השאיבה מאחר שקיעת החמה מעט בזמן צאת הכוכבים הבינונים, קודם שיהא לילה ממש, ושיעורו כדי שיכיר בין מטבע כסף למטבע זהב. רבי' יצחק. והאשה לא תלוש אלא במיא דביתי, פירוש שלנו כל הלילה בבית במקום המוצנע. ואם נתערבו מים שלנו במים שלא לנו בטלים ברוב. והלכה כרב אשי דהיכא דעברה ולשה במזיד אסור. אמנם אם שגגה מותר דפפונאי לא התענו. רש"י התיר מים שנשאבו בפסח בעמוד השחר לאפות מהן בערב בלילה. ואם לא ימצא מים שלנו, ילוש במים שלא לנו. ואם נשאבו מבעוד יום ולש בהן המצות מותרות רק שילינו בעמוד השחר. ובפסח אם לא ימצא מים שלנו יקח שלא לנו אף לתענוג. גם מים אשר נשאבו מאתמול בחצי היום היה מתיר רבינו. במי בור אין לשין אפילו לנו הלילה. ומלח אין נותנים במצות, דאמרי' ותיקא אסור והוא מים ומלח. כל אלה דברי כהן צדק ריש מתיבתא.
הגהה. כתב הר"ר ברוך חיים בשם רבי' חיים כהן הא דאמרינן אשה לא תלוש אלא במים שלנו, ר"ל לילה אחת, אבל שתים לא, שמתחממות כששהות יותר מלילה. והא דבעיא לינת לילה הוא הדין יום, דהא פרק מי שהי' טמא אמרינן דאדרבא מעיינות רותחים בלילה יותר מן היום, דבלילה חמה מהלכת למטה מן הקרקע, אלא מפני שאין ממלאין ביום מפני שמתחממות בהבאתן. והרחת, פאלא בלעז, יש ליזהר מאוד ויש לקנותה חדשה שהרי היא בלועה מחמין על ידי האור, ופעמים בעוד החמין עליה נותנה במים שלא תשרף. עד כאן לשונו.
והיה באשמורת הבוקר בעת האיר המזרח יקומו ויזרזו להוליך מימיהם אל התנור מכוסים, כי ביום המעונן יש לחוש אם יוליכם מגולים, כי היום חם וא"כ צריך לכסותם. ויוליכו הקמח שם וילושו בבית שיש לה גג, ואל תלוש במקום מגולה, ותלוש האשה במים שלנו הלילה, ואם עברה ולשה במים אחרים הורו רבו' הצרפתים שאסורות המצות, ואם לשה קודם היום הורה רבי' יחיאל שישרפו המצות.
הגהה. פסק רב אלפס דכותח שנעשה מחלב בלא מים ובלא קומניתא דנהמא, ושכר המדי דרמו בי' שעורים עם מיא אסור, אבל בלא מים מי פירות אינם מחמיצים. עוד פסק דפת שעפשה ונפסלה מאכילת כלב אין עובר עליה ומותר להשהותו דעפרא בעלמא הוא. והכי איתא בתוספתא האיספלנית והקילור שנתן לתוכו קמח אין צריך לבער וכן הרטייה. לשון רב אלפס.
מי שאינו בקי בשאור ובסידוק אם פירש מלעסוק בעיסה ושהה שיעור מיל כבר החמיץ ואסור. ושכר שלנו שהן מחיטין ושעורין דיש בו כזית בכדי אכילת פרס אסור להשהותו בפסח ואי לא לא. ר"ת.
<h2>דף מו.</h2>
חלה ביו"ט של פסח לא יקרא לה שם עד שתאפה, ואם קרא שם תטיל לצונן, דהלכה כר' יהודא בן בתירא, כך פסקו הה"ג, או נותנה לכהן ואל ישרפנה ביו"ט.
<h2>דף מח:</h2>
וילוש כל אחת ואחת במדה שהיא שיעור מג ביצים בכלי לבדו. ופסק רבינו שלמה דיותר משיעור זה אין ללוש בבת אחת, אבל באשכנז לשין הרבה ביחד. אמנם ה"ג פסקו דאסור, וכן רב אלפס. אמנם מותר לערבם תחת הברייא.
תשובת רש"י. ולשער מדה של פסח כך נוהג ר', מביא כלי מלא על כל גדותיו מים וכשהיא כבר נתמלא מים פעם אחרת ויניחנו בקערה גדולה, ויקח מ"ג ביצים ויתנם כל אחד ואחד לבדו בכלי המלא מים, והמים אשר יפלו בקערה היא שיעור מדה המצה. והחומש ביצה פחות, וזהו שמצריכין לצרפן בסל לחייבו בחלה. כן השיב רש"י.
כל אחת ואחת לשה, ואחת מקטפת, ואחת עורכת, ואחת אופה, ותמיד עוסקת בבצק. ורב אלפס מתיר לציירם בדפוס שלנו שהוא בעראי ואין זה סריקין המצויירין ותורת רקיקין עליה, טיינבייש בלע"ז. ועושין חלה קטנה ויקרא לה שם ויאפה אותה בתנור עם האחרות, ואחר האפייה יתנם בכלי שיש לה אוגניים, ושפה אותה על גבי טבלא שיש לה לבזבזין, וישים עליהם בגד וינחם שם כולם, ויקח החלה הקטנה ויפרישנה מן האחרות לשם חלה ויברך בא"י אמ"ה אקב"ו להפריש חלה תרומה. ויתנם במקומן, ואם יתנם במקום שנותנים שם לחם חמוץ כל השנה, ישים בגד בנתים לפי שפעמים שמצניען חמוץ חמות. וישרוף החלה תרומה. ובכל אילו המצות האפיות אם לשו אותם גוי או חש"ו, ילוש שלש מצות אחרות ע"י ישראל כדי לצאת ידי חובתו בלילא הראשונה, וכן בשנייה. ויעשה סימן אב"ג באותן ג' מצות והסימנים למטה, כמו שהיו עושין במקדש בתרומה קופות שבהם השקלים מונחים. וילוש שיעור עשרון בכל השלשה, ויערבם בסל עם האחרות ויפריש מהם חלה תרומה. ושאלו את ר' כמה שיעור חלת האור, ואמר לנו כי בחלה שנותנין לכהן הוי שיעורא אחד מכ"ד, או לנחתום אחד ממ"ח, אבל בתרומה האור די בכזית. תשובה רש"י.
<h2>דף מט.</h2>
ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין הכל מלפני שבת, ובודקין ליל חמישי ובשישי יבער כל זמן שירצה, ויבטלנו וישרפנו וישייר מזון שתי סעודות ללילי שבת ולמחר בשחר יקדימו להתפלל כדי שיאכלו קודם שיגיע סוף ארבע שעות, הגיע שעה חמישי מוציא כל הפירורין ונותן לגוים או לבהמה שתאכלם חוץ לבית קודם שישית. הגהה. כי אף אם צריך עוד לאכול שתי סעודות והרי הוא כעפר ומה לנו אם אוכל דבר שהוא כעפר. לשון רש"י.
<h2>דף נ.</h2>
תשובת רש"י. אחר שנאפו המצות יש לרוץ בבית התפלה, ויתפלל כדרך חול, רק אל יאמר מזמור לתודה, דאינה קריבה בי"ד מפני החמץ שבה. ויש מחמירין שאין לאפות מצות עד אחר ביעור חמץ, ור' אומר שאין חשש בדבר.
<h2>דף עו.</h2>
הגהה. תשובת רבי' שלמה. גרגיר חטה שנמצא בתרנגולת בפסח והיא צלויה לא חיישינן לה להחמיר דהכי אמרינן בעופות הוי עיכול בכדי שתפול לאור ותשרף. ואנן קים לן דלא נפל במעיה לאחר שחיטה ושפיר ילפינן איסור מטומאה וליכא למיחש למידי, וכן הלכה. והר"ר ברוך חיים כתב וזה לשונו. מעשה בא לפני הגבור בחטה שנמצאת בירך של טלה שהיה שורה במים בפסח קודם המליחה וא"ר כי לכתחילה יש להזהר ולהדיח הבשר היטב כדי להרחיק, כי בדיעבד השרייה אינה בולעת רק לגבי דם. וכן היה נוהג רבי' יצחק ב"ר אברהם. וכשנמצאת חטה בפסח בעופות צלוים היה מתירם דפשיט ליה דחטה אינה מפעפעת, דאמרינן בכיצד צולין קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ואינו אוסר אלא במקום מגעו בלבד ואינו אוסר אלא כדי קליפה. וכן בהקומץ איתא רקיק שנגע ברקיק אינו אוסר אלא במקום שנגעו. גם כתב הר"ר יצחק מקורביי"ל בשם הקדוש מקינון. גם הוה עובדא בבית הר"ר אברהם מטרוי"ש שקיבל מאביו הר"ר מתתיה נכדו של רבי' מתתיה הגדול מאשכנז, והעיד כי היה מתיר בקליפה. ופעם אחת נמצא חיטה בעוף צלי לפניו על השולחן וקלף את מקומו ואכל. אמנם רבי' ברוך אסר בצלי והתיר במליחה. ורבי' פרץ החמיר בדבר לאסור. והמיימוני כתב וזה לשונו. תבשיל שנתבשל ונמצאו בו חיטין או שעורין אם נתבקעו הרי כל התבשיל אסור, ואם לא נתבקעו מוציאין אותן ושורפין אותו ואוכלין שאר כל התבשיל. וגם רבי' ברוך כתב בשם רבי' אליהו בזה הלשון. ונהרא נהרא ופשטיה.
<h2>דף צה.</h2>
הגהה. מה בין פסח ראשון לשני, הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא, השני חמץ ומצה עמו בבית. הראשון טעון הלל באכילתו והשני לא, וזה וזה טעונין הלל בעשייתו ונאכלין צלי על מצות ומרורים ודוחין את השבת.
<h2>דף צט:</h2>
האוכל מצה בערב פסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו, דמה כלה אסורה אם לא לאחר ז' ברכות, אף מצה כן. ומצה עשירה היא מצה שנילושה בבצים או שאר מיני מי פירות. אמרו עליו על רבי' שלמה ע"ה ורבי' יוסף ט"ע ורבי' שמשון משאנ"ש שהיו מתירין אותה, וללוש פחות ממדה מפני שלא הוכשרה במים, או ללוש מדה שלמה ולתת החלה לכהן קטן שלא ראה קרי. וגם רבי' משה פי' כן. והני מילי בשאר ימי החג אבל בלילה ראשונה ושנייה אסור דבעינן לחם עוני. וביין נמי מתיר ריב"א אעפ"י שאי איפשר שלא יהא שם מים בשעת הבציר. ופעם אחת התיר בערב פסח שחרית שנפטר מת אחד וזרקו המים שלנו כל הלילה והתיר ללוש המצות ביין בלא שום עירוב ליחלוחית מים. ובלילה ראשונה שאבו מים לצורך השניה. תשובת רש"י. תנור של ישראל שהיה משכיר לגוי בככר לשבוע ואפה התנור כל ימי הפסח, ושאלו את פי רבי' שלמה ע"ה אם הישראל יכול ליקח השכירות והככר מימות החג, והשיב רבי' כי אסור הוא, ואף לקבל דמי שווין. אמנם אומר הרב אם שכר הישראל לגוי קודם הפסח כך וכך ככרות לזמן קצוב אעפ"י שימי החג מובלעים בתוך הזמן מותר. ואם יש לו גוי שותף בתנור מוכר לו חלקו של פסח ואל יחליף.
וסעודה שלישית יעשנה מפירות. ורבי' יעקב היה עושה ממצה עשירה שנילושה מבצים בלא נגיעת מים והיה סועד סעודה שלישית. הגהה. לשון תשב"ץ. אבל מהרמנ"ע לא היה רוצה ללוש מצה בבצים, לפי ששאלו לרש"י עיסה שנילושה בבצים אם יכולים לאכלה בפסח, ולא אמר בה לא איסור ולא היתר, איסור לא אמר, לפי שמי פירות אינם מחמיצין, והיתר לא אמר בה, לפי שנופח במי בצים, לכך אמר מהרמנ"ע שטוב ליקח מי תפוחים או אגסים וללוש במימיהם, וכן היה רגיל לעשות.
<h2>דף קט:</h2>
הגהה. רבי' שלמה ורבי' יצחק ב"ר אברהם אומר דהמברך כאן על פרי הגפן הוי ברכה לבטלה, וכן פי' ר"ת. הגהה. וכן על כוס וכוס יברך בפ"ה דכל חד וחד מצוה באפי' נפשי' הוא, וכן שדר רב צמח גאון ריש מתיבתא. ה"ג. הגהה. ואין צריך לשפוך בכל כוס וכוס מכוס של קידוש דכל אחד ואחד כוסו לפניו.
<h2>דף קיד.</h2>
כשבאין מבית הכנסת יסדר שולחנו וילך להסב בלא נטילת ידים. והר"ר ברוך חיים היה רגיל לבדוק עצמו לנקבים אף שלא לצורך כדי לבא בעלילה ליטול ידיו, ומברך בורא פרי הגפן, ואשר בחר, ושהחיינו ואינו אומר נס שעתיד לאומרו בגאל ישראל. וישתה כוסו וצריך שיחזיק רביעית. וכן לפני כל אחד ואחד כוס מרביעית לפניו, אחד אנשים ואחד נשים ומסב בשמאל דרך חרות, ואם לא הסב יצא. ובעל הבית לבדו נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, דבעינן נטילת ידים לשם סעודה, דכל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. ובניו ובני ביתו לא יטלו עתה כי אם לפני הקדוש לנקיות, אבל הוא לא נטל כיון דבשאר ימות השנה בשבתות דאינו נוטל ידיו בקדוש של בית הכנסת ועתה הוי נראה כנוטל ידיו לפירות דהוי מגסי הרוח. ומביאין לפניו קערה ובה שני תבשילין, כגון דג ובשר, או ביצה ובשר, או אפי' אחד מהם ובלבד שיהו אחד צלי ואחד מבושל זכר לפסח ולחגיגה, ובה ג' מצות ומיני ירקות שאינם מרים כגון ארוגא או אפיא או ציירפול או אליינדרא או קלופטות פואש, ונוטל מן הירקות הנזכרות ומברך בורא פרי האדמה וטובל בחרוסת ומאכיל לכל בני הבית, ולאחר שאכל מן הירקות נוטל אחת משלש המצות האמצעית ובוצע לשנים ומניח חציה תחת המפה לאפיקומן לגמר סעודתו, והחצי האחר לברך על אכילת מצה, דדרכו של עני בפרוסה, ולפי שברכת המוציא תדירא מברך על השלימה והשלימה האחרת תחתיהן שמצוה לבצוע בי"ט בשני לחמין שלמים כשבת. ומסלקין הקערה מלפניו עם הירקות והמצות ושני תבשילין, ומניחה בראש השולחן כדי שישאלו התינוקות מה נשתנה, או אם אין תינוק שואלים זה לזה. ואומר הא לחמא עד בני חורין, ומוזג כוס שני ומתחיל בהגדה ומחזירין הקערה לפניו. והמנהג אשר נהגו לסלק שני תבשילין כשמגיע למרור זה ולמצה זו ולפסח זה שלא יהא נראה כמקדש קדשים בחוץ, טועים בדבר שאין לסלקם שאחד מהם זכר לפסח ואחד מהם זכר לחגיגה אלא כשמגיע למרור יגביה המרור, וכן למצה זו, אבל כשמזכיר פסח אינו מגביה בידו כלום, ולכך או' פסח שהיו אוכלין אבותינו ואינו או' פסח זה, וקורין בהגדה ובשיר ובהלל, כמו שהיו עושין באכילת פסח, שנ' השיר יהיה כליל התקדש חג. והקוראין צריכין שיהא שלשה כי כן מצינו מדרש בשוחר טוב כדי שיאמר הגדול לחבירו הודו.
הגהה. מיימון. מי שאין לו יין בליל פסח ולא ענבים לשרות במים מקדש על הפת כדרך שעושה בשבת ועושה הכל על הסדר כעל היין. מי שאין לו ירק אלא מרור בלבד מברך בתחילה על המרור בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ואוכל ובגמר ההגדה מברך על ואחר אכילת מרור בלא ברכה.
הגהה. ר"ת היה טובל בחומץ או בשלשא בלעז ופסק דמברך אחרי' בורא נפשות רבות, והגאון אומר דאין לברך וכן פי' רבי' שמואל.
הגהה. חרוסת צריך לעשותו עב זכר לטיט, וצריך שיהא בו קיהוי, פירוש ליחלוחית, זכר לתפוחים ומיני בשמים, כגון תבלין זכר לטיט וקש הנקרא פאלא דמיקא פייכרא גיגיברא קנילא פייכרא לונק פאוילא דמיקא נוייץ מושקרא גרינגרונט גריינא דפראריש גירופלא ינטואוט תפוחים ואגוזים, והמוסיף יוסיף. ויש כאן י"ב כנגד ד' כוסות דגאולה וד' דתרעילה להשקות האומות, וד' דנחמות דישועה לימות המשיח ולעתיד לבא. הגהה. ואל ישהנו בחרוסת יותר מדאי פן יפיג טעם המרור. הגהה. המיימון אומר דמברך כאן על נטילת ידים טרם יאכל הירקות.
הגהה. ובזמן שבית המקדש קיים היו אוכלין מיד אחר המרור בשר החגיגה ומברך על אכילת זבח. הגהה. והמיימון פירש שיש לטבול בחרוסת וכן היה נוהג הר"ר ברוך חיים.
<h2>דף קטז.</h2>
הגיע בלפיכך נוטל כל אחד ואחד כוסו בידו ופותח בשיר ובהלל ואומר לפיכך דמצינו בהגדה מניין שאין אומר שיר אלא על היין שנ' ותאמר הגפן החדלתי תירושי המשמח אלהים ואנשים, ואלהים במה משמח, בשיר, מלמד שאין אומרים שירה אלא על היין. ואומר עד גאל ישראל. ומברך בורא פרי הגפן, ושותין בהסיבה. ואין מברכין על הגפן, דיין שבתוך המזון הוא, ונוטלין ידיהם ומברכין על נטילה, כולם גדולים וקטנים ונשים. והנטילה מפני שהידים עסקניות הם, והסיח דעתו בראשונה מפני ההגדה. ומברך ברכת המוציא על המצה שלמה העליונה, ובוצע ואינו אוכל עד שיברך על הפרוסה שהניח תחת השלימה על אכילת מצה, ומחלק לכולם ביחד השתי מצות ואוכל בהסבת שמאל. ולוקח החזרת והוא חסא בלשון תלמוד ומברך על אכילת מרור, וכזית יאכל ושורה בחרוסת, זכר לתפוח ולטיט ושוקע משם קפא, ואוכלו בלא הסיבה שהמרור זכר לעבדות ומצה ויין זכר לחירות. ובדין הוא שהיה לו לברך עתה בורא פרי האדמה על אכילת מרור אלא לפיכך מברך בורא פרי האדמה קודם ההגדה כדי שיתמהו התינוקות וישאלו מה נשתנה, לפי שאין דרך לאכול ירקות קודם הסעודה, ומתוך כך הם שואלים מה נשתנה. ואי איפשר על אכילה קודם ההגדה שאין מרור בא אלא עם המצה, שנ' על מצות ומרורים יאכלוהו. אכל המרור לוקח המצה שלישית שהיא תחתונה כדי לקיים מצוה בשלשתן ונותן לכל אחד ואחד וכורכה בחזרת והוא הנקרא כריכה והוא זכר למקדש כהלל שהיה אוכל פסח מצה ומרור בבת אחת לקיים על מצות ומרורים יאכלוהו. ואוכל הכריכה כזית מן הכל ומאכיל לאחרים ובלא ברכה ויש נאכלים בחרוסת לפי שהוא זכר למקדש כהלל. והלל לא היה אוכל מרור כי אם עתה, והיה נאכל בחרוסת ואם לא עכשיו אימתי. ואוכלין כל צרכן ומביאין כל מיני מאכל המוכן להם.
<h2>דף קטז:</h2>
וזהו סדר ערוך מרבינו שלמה. ליל שימורים שחל להיות בימי החול והוא ליל חמשה עשר, ומצוה עלינו לספר ניסים ונפלאות שעשה לנו הקב"ה, שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, ומניין שהוא ליל חמשה עשר, שנאמר בעבור זה עשה י"י לי, והוא בשעה שיש מצה לפניו הוא מצוה על והגדת לבנך, ומצה לילה הראשון חובה דכתיב בערב תאכלו מצות.
<h2>דף קיז:</h2>
ונוטל ידיו בלא ברכה ומוזג כוס שלישי לברכת המזון ומברך על הגפן ומוזג כוס רביעי ומברך ואומר עליו הלל הגדול. הגהה. ומברך לגמור הלל. בירושלמי פ"ק דברכות אומר, דברכה הסמוכה לחברתה חותמת בברוך ואינה פותחת בברוך. והרי גאולה, פירוש אשר גאלנו, שפותחת בברוך אע"פ שסמוכה לחבירתה לברכת לקרות את ההלל, משמע שיש לברך לפניו. ומתרץ, שאינה חשובה דאם שמע בבית הכנסת יצא. ומקשה, והרי סופה, פירוש יהללוך שחותם ואינו פותח, שהרי התחיל שפוך ואינה סמוכה שהפסיק הסעודה. ומתרץ, שתים הנה, אחת להבא ואחת לשעבר, פירוש שתי פעמים מברך על ההלל אחת קודם הסעודה ואחת אחריה דאינו מברך לגמור קודם הסעודה שהסעודה מפסקת וא"כ יש לברך לגמור הלל אחר שפוך. וכן היה נוהג רב צמח גאון ורב עמרם ואבי הספר הזה בשם רבי' שמשון. ואף כי התוס' פירשו בברכות שלא נתקנה ברכה דלגמור אלא להדיוטות כדי שיכירו שיגמרו הלל, ולדברי זה אין לברך אחר האכילה לא לקרוא ולא לגמור. עכ"ל ריא"ב. ומברך בורא פרי הגפן ושותה בהסבת שמאל, ומברך על הגפן, ובין כוס ראשון לשיני יכול לשתות דחמרא מגרר גריר, וכן בין שני לשלישי, דיין שבתוך הסעודה הוא ולא משכר. אבל בין שלישי לרביעי משתכר. אחר שקרא הלל המצרי והגיע להודו ולאנא יאמר הלל הגדול שבכולם והאחרים יענו אחריו ופותח ביהללוך וקורין כולם כאחד וחותם במלך מהולל בתושבחות. ותקנו אנשי כנסת הגדולה לומ' אחריו נשמת וישתבח וחותם במלך אל חי העולמים. ויזהר שלא יסיח מלא לנו עד סוף ישתבח ויברך בורא פרי הגפן. הבא להוציא אחרים ידי חובתן יקדש בראשונה וישתה כוס ראשון ויטבול טבול ירקות ויאמר ההגדה וישתה כוס שני ויפרוס ויברך ברכת המוציא ועל אכילת מצה ויאכל ויברך בהלל ויקום ויעשה כן בכמה בתים, ובביתו באחרונה ויגמור סעודתו ויאכל אפיקומן ויברך על מזונו וכוס רביעי, והולך לבתים אחרים ויאכילם האפיקומן וימזוג כוס שלישי ויברך להם ברכת המזון וימזוג להם כוס רביעי ומקרא להם הלל הגדול ואל ישתה כלל דכבר אכל אפיקומן בביתו.
<h2>דף קיט:</h2>
אחר גמר האכילה יקח המצה הבצועה שהניח תחת המפה, ומחלק לכל אחד ואחד כזית, והוא הנקרא אפיקומן, כלומר אפיקו מיני מתיקה, שלא יאכל אחריו כלום פן ישכח טעם המצה שהוא זכר לפסח הנאכל עד השבע, אך אינו מברך עתה על אכילת מצה כמו שהיו עושין על אכילת פסח דלאחר שמילא כרסו מהן אין לברך. הגהה. אם שכח אפיקומן זה היה מעשה לפני רבי' שלמה ע"ה ששכחו וברכו כוס ג' והורה הרב שכל מצות שלנו עשויות לשם מצוה, והואיל ובשעת ברכת המזון היה טעם המצות בפיו די לו, ובלבד שלא יאכל בקינוח סעודה שאר מיני מתיקה, או פירות המפיגים טעם המצה, ולכך יש להזהר בליל פסח שלא לאכול בקינוח סעודה פירות ולא מיני מתיקה פן ישכח האפיקומן ויצטרך לעשות הסדר כבתחילה. ואם אמר הב לן ונבריך קודם אכילת האפיקומן או' מו"ר הר"ר יעקב דמותר לאכלו בלא ברכה כדאמרינן אתכא דריש גלותא קסמכינן, הכא נמי אתכא דרחמנא קא סמכינן. לשון תו' מערבי פסחים.
הגהה. מיימון. מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית כשגמר סעודתו מן המצה שאינה משומרת ואח"כ מברך על אכילת מצה על הכזית המשומר ואינו טועם אחריו כלום. מי שישן בתוך הסעודה והקיץ אינו חוזר ואוכל.
